במחקר השתתפו 223 חולי סוכרת 2 בני 18-75 ללא מחלת לב כלילית. המטופלים חולקו לקבוצת הטיפול הרגיל (112 נבדקים) או לקבוצת הפעילות הגופנית (111 נבדקים).

נבדקים בקבוצת הפעילות הגופנית השתתפו בתוכנית מפוקחת שנמשכה 4 שבועות והתבססה על חדר כושר. לאחר מכן, הנבדקים עסקו בפעילות גופנית בביתם וקיבלו ייעוץ טלפוני קבוע. מטרת התוכנית הייתה להגיע ל-150 דקות שבועיות של פעילות גופנית המשלבת אימון אירובי ותנגודת.

מידע מלא היה זמין עבור 176 נבדקים, כאשר 88 מתוכם היו בקבוצת הפעילות הגופנית ו-88 בקבוצת הטיפול הרגיל. משתני המחקר העיקריים כללו מהירויות זרימה מיוקרדיאליות בבדיקת דופלר, הרכב גוף, מדדים בבדיקת א.ק.ג, HbA1C, צריכת חמצן מקסימאלית (VO2max) ופעילות גופנית.

מטופלים בקבוצת הפעילות הגופנית עסקו זמן רב יותר בפעילות מאומצת בהשוואה לנבדקי הביקורת. לא נמצאו הבדלים בין שתי הקבוצות מבחינת שינויים כוללים בתפקוד שריר הלב. מטופלים בקבוצת ההתערבות חוו שיפור בהיקף מותניים, במסת השומן בגוף, ברמת הסוכר, ברגישות לאינסולין, ב-VO2max ובמרחק הליכה למשך 6 דקות.

רק מטופלים שהעלו בהרבה את משך הפעילות הגופנית בעוצמה בינונית וגבוהה שביצעו, שיפרו בצורה משמעותית את מהירות הזרימה ברקמת הלב, את רמת HbA1c ואת סיבולת לב-ריאה שלהם. לסיכום, ממצאי המחקר הנוכחי מדגישים את החשיבות של ביצוע פעילות גופנית בעוצמה בינונית וגבוהה בשיפור תפקוד הלב בחולי סוכרת סוג 2.

הידיעה התקבלה מאתר כמוני